חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
[מתני']: כל כנויי נדרים כנדרים: מה שאינו עיקר השם קרוי כנוי, ועיקר הנדר הוא שיתפיס דבר שאוסר על עצמו עכשיו בדבר הנדור כבר, כדאיתא בגמרין בפרקין (לקמן יג, א) ובשבועות (כ, ב). והלכך עיקר נדר הוא שיאמר הרי עלי ככר זה כקרבן, וכנוי נדרים הוא שיאמר ככר זה עלי כקונם או קונם עלי. ובגמרא (לקמן י, א) פליגי בהו ר' יוחנן וריש לקיש, דר"י סבר לשון עכו"ם הם ור"ל סבר לשונות הם שבדו להם חכמים להיות נודר בהם. ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים, איכא למימר שאין הכינויין כנדרים לקרבן ולמלקות, וכינויין כנדרים לאסור קאמר ולעבור עליהם בבל יחל דרבנן.
ואיכא למימר דאפילו למלקות ולעונשין משום דכיון דתקנו חכמים לשונות אלו חזרו להיותן כלשון נדר גמור. ומסתברא דודאי משמע דכי היכי דפליגי בכינויי נדרים הכי נמי פליגי בכינויי נזירות וכדמשמע נמי לקמן (י, א) ואלו בכינויי נזירות אקשינן בפרק קמא דנזיר (ב, א) כדאקשינן הכא ולפרוש כינויי נזירות ברישא ופרקינן אלא היינו טעמא דידות הואיל ואתין ליה מדרשא חביבא ליה וליפתח בהו ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושו מפרש ידות תחילה אלמא כינויין מביאין קרבן עליהם.
ולכאורה ההיא ודאי אתיא אפילו כריש לקיש, דאי לא ליקשי כדמקשי הכא, הניחא למאן דאמר לשון עכו"ם הם אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר. והדין נותן שהרי כל הלשונות אינן אלא מוסכמות, ואף אלו כיון שהסכימו עליהם חכמים מי שנודר בהם מתכוין לנדר גמור, כנודר באחד משאר הלשונות שבדו להם כל עם ועם לשונו, אבל למ"ד לשון עכו"ם הם איכא למידק אם כן למה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון [שהוא מבין לפי שיטה מקובצת] נדרו נדר. ותירצו בתוס' (ד"ה כל כינויי) דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים, אבל הני דבמתני' אף על פי שאין מבין משמעות הלשון חל הנדר.
ואיני יודע טעם לדבריהם, שאם נדר באחד משאר הלשונות מתכוין לנדר אע"פ שאינו מבין משמעות הלשון, מכל מקום חל הנדר דפיו לבו שוין [הם לפי הש"מ], ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוין עד שיבין משמעות הלשון ממש, אף בקונם וקונם לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועין אצלם והכירום וה"ה לכל השאר.
ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל, שאין [מן] התימה אם למדו [וגילו אלו לפי הש"מ] קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין. ועוד דדילמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורין אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרין לפי שאינן כנויין אלא כנויי כינויין, וכדאיתא בגמרא (לקמן ו, ב). ומה שקראום כנויין אע"פ שהם עיקר הלשון בלשון העכו"ם, שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויין לו.
שבועות כשבועות: ומפרש בסמוך (לקמן י, ב) כנויי שבועות שבותה שקוקה. ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם ובלא כנוי הוי שבועה, שאילו מזכיר שם בלאו הכי הויא שבועה שאילו אמר בשם פלוני לא אוכל ככר זו או בשם פלוני לא אוכל לך או אוכל לך הרי זו שבועה, ואין צריך לא לשבועה ולא לשבותה. וכן נמי משמע מהא דתנן בסמוך (לקמן ט, א) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה, ואוקמה שמואל בגמרא כנדרי רשעים עלי או כנדרי רשעים הריני או כנדרי רשעים הימנו דכיון דאמר כנדרי רשעים הימנו היינו שבועה, אע"פ שאין שם לא שם ולא כינוי.
ואיכא למידק דבשלהי שבועת העדות (שבועות לה, א) אמרינן דבעינן שם וכדילפינן לה התם בגזירה שוה דאלה אלה משבועת האלה דסוטה. ובפרק שבועת הדיינין (שם לח, ב) אמרינן כמאן כר' חנינא דאמר בעינן שם, ואפילו תימא רבנן דאמרי בכינויי בלא כינוי מיהא לא מיחייב. ותירץ ר"ת ז"ל (כאן בר"ן) דלא בעינן שם אלא מפי אחרים דומיא דשבועת האלה דסוטה אבל בשאר שבועות לא.
והראב"ד ז"ל (הפלאה פ"ב הלכות שבועות הי"ג בהשגות) תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזירה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון גמרינן בגזירה שוה בשבועת העדות דתחטא תחטא, אבל בשאר שבועות לא אשכחן. ואם נאמר בשאר שבועות לחייבי משום שבועת שוא ובשבועת שקר משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב (?..) לא תשבעו בשמי לשקר כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא.
וקשיא לי לכולהו, הא דתנן בשבועת העדות (שבועות לה, ב) אוסרכם אני מצוה אני עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין, ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה. ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין דאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצוואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי. ואע"ג דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחיה לה, אלא משום כובלכם אני דכבול באורייתא לא כתוב.
ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצוואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה, הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי, דומיא דהא דתניא בריש פרק הרי אלו מותרין לקמן (יד, ב) הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, כאילו אמר בפירוש ככר זה (כקרבן) [בקרבן לפי הש"מ] שכתוב בתורה. ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה.
ומכל מקום קשיא לי מדאוקמה אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה. ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה, אלא מכיון שאמר בשבוע (לקמן יג, ב) קונם פי מדבר עמך, ופרישנא בגמרא דהוי ליה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי, הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דהכא קאמר יאסר עלי פי להנאת דבורי עמך.
והא דתניא (לקמן יב, א) איזה איסר האמור בתורה, אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו. לאו למימרא שיאמר בלשון הזה שלא בא אלא לאשמועינן שצריך לתלות נדרו בדבר הנדור, וכדאמר שמואל והיא שנדור ובא מאותו היום ולעולם באומר הרי עלי אכילה בשר ושתיית יין כיום שמת בו אביו. אי נמי דאמר סתם הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו והוא היה נדור ביום שמת בו אביו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. והכין תני לה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו כו'. והא דאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב, א) אכילה משתיהן עלי שבועה לאו למימרא שיאמר בלשון זה אלא שיאמר הריני נשבע שלא אוכל משתיהן. וכ"פ שם ר"ת והרא"ם ז"ל ולא הוזכר שם לשון זה אלא בגררא דקונמות, ומשום דאוקימנא הא דתניא (כב, ב תוס' ד"ה וחכמים) קונמות מצטרפין ואין שבועות מצטרפין באומר אכילה משתיהן עלי קונם ואמרינן שבועה נמי דאמר אכילה משתיהן עלי שבועה ולאפוקי דלא הזכיר שבועה על כל ככר וככר בפני עצמו אלא ביחד. ולא שיזכירו לשון זה בדוקא.
והא דאמרינן התם נמי בשבועות (כט, א) ובמכלתין דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה, לאו דוקא בלשון זה אלא שיאמר הרי הוא נשבע שלא יאכל מפירות שבעולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר. וכלשון זה מצאתיה בתשובת הגאונים ז"ל וכן דעת רבותנו הצרפתים ז"ל כאן, ובירושלמי (כאן פ"א, ה"א) פליגי בה ר' יודן ור' מונא ור' יוסי דר' יודן ורב מונא סברי דאין נדר בלשון שבועה. וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן דאמרינן הכא דנדר מיתסר חפצא אנפשיה ולא שבקינן מאי דמפורש בהדיא בגמרא במקומו ותפסינן לישני דלא מיתאמרן בדוקא.
הניחא אי ס"ל אין נזירות חלה על הנזירות: קשיא לי ואפילו סבירא ליה הכין מי ניחא, דהא לכולי עלמא כשנזר ב' נזיריות כאחת חייליה אהדדי ונוהג שתי נזירות ולהכי מיהא בעיא קרא ונפקא לן מנזיר להזיר, כדאיתא לקמן בריש פרק הרי אלו מותרין (יח, א). וי"ל דהתם לא אצטריכא למימר הכי אלא משום דהנך אמוראי סבירא להו כמאן דדריש ליה ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, והלכך ברייתא דקתני נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על הנזירות על כרחך אית לן לאוקמה בחד גוונא, ומר מוקי לה באומר היום היום ומר מוקי לה במקבל עליו שתי נזירות כאחת. אבל לתנא דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, כשתמצא לומר דבירא ליה דאין נזירות חלה על הנזירות דילמא אפילו במקבל עליו שתי נזירות כאחת לא חיילי אלא מונה אחת לבד ואי נמי סבירא ליה דחיילי דילמא סבירא ליה דשתי נזירות כאחת לא בעי קרא, וכדאמרינן התם (לקמן יח, א) באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר קרא בעיא. ועוד דמאן דמקשה לרווחא דמילתא קא מקשה לומר דאם תמצא לומר (כמאן) [דמאן לפי השי"מ] דסבירא ליה אין נזירות חלה על הנזירות אית ליה ואפילו במקבל שתי נזירות כאחת דלא חיילי, אי נמי דלא צריכי קרא ניחא אי סבירא ליה כוותיה, ולמסקנא לא תיקשי כלל דהא אמרינן דנזירות חלה על הנזירות נפקא לן מלהזיר, וכיון שכן אי סבירא ליה [נמי לפי השי"מ] כמ"ד אין נזירות חלה על הנזירות נפקא לן שתי נזירות כאחת נמי מהתם.
אי תנא דמפיק לידות מן לנדור נדר: כלומר ונזיר להזיר ללמד שהנזירות חלה על הנזירות וכל היוצא מפיו מוקי ליה לדרשא אחריני, ודילמא מוקי ליה למאי דדריש ליה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) לנדר שבטל מקצתו בטל כולו, כלומר ככל היוצא מפיו ולא מקצתו.
ואית תנא דמפיק להו ידות מן כל היוצא מפיו: ולנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם, ונזיר להזיר ללמד שהנזירות חלה על הנזירות, וידות נזירות מהקישא דנדרים, ונדר שבטל מקצתו בטל כולו נמי מפיק ליה מן כל היוצא מפיו, ותרתי שמע מינה.
והכין מצאתיה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) בהדיא דגרסינן התם נדר נזיר להזיר, מכאן שכינויי נזירות כנזירות, עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויים הם, כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולים הם, והתורה דברה כדרכה הלוך הלכת נכסוף כנספת גנב גנבתי וכו', איש כי ידור נדר לה' וגו' מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה, אלא מכאן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות כשבועות, ומנין שכינויי חרמים כחרמים נדר נדר מה נדר האמור להלן וכו', ומנין שכינויי נזירות כנזירות נדר נדר, מה נדר האמור להלן וכו' מה מקיים ר"ע ככל היוצא מפיו יעשה, מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו, לית ליה לר' ישמעאל כן אית ליה מן תמן אית ליה וכו', מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר, מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירתו ולית ליה לר' עקיבא כן אית ליה.
אלא בבל יחל בנזירות היכי משכחת לה: כלומר שלא יהא חייב אלא משום בל יחל בלבד, דקס"ד דכיון דאקשיה לנדרים הוה ליה כנדרים לגמרי שאינו עובר אלא משום בל יחל כנדרים. ופרקינן דלעבור עליו בבל יחל כנדרים אמרינן, ולא שלא יהא עובר אלא משום בל יחל, ועובר הוא בשתים.
הכא גרסינן: אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה אאומר לאשתו וכו'. ורב אחא בר יעקב פריק פירוקא אחרינא, ואוקמא בשנזר והוא בבית הקברות, והא דאמרינן דמההיא שעתא הוה ליה נזיר, אסוקי מילתא דרבא היא. כלומר דכיון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, הרי הוא ראוי מאותו שעה להיותו נזיר, שהרי קבל על עצמו להיות נזיר, ועל כרחו יצטרך לנהוג נזירות קודם שיפטר. הלכך הרי הוא עובר עליו מעתה בבל תאחר, כיון שאפשר שיפטר קודם שינהוג נזירות ונמצא עובר למפרע, כאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי. ולאו למימרא דמההיא שעתא הוא נזיר, ואם אכל או שתה לוקה, דאם כן לא היה עובר משום בל תאחר, אלא כמו שכתבנו.
והא דאמרינן נמי מידי דהוה אאומר לאשתו, לא שיהא כזה ממש, דאילו התם אילו אכלה ולא מת הבעל נמצא אוכלת כדין למפרע, אבל כאן אפילו לא מת הרי הוא עובר משום בל תאחר בכל שעה, אלא לדוגמא בעלמא נקטיה. אלא דקשיא לי למה ליה דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא אמרינן דילמא מיית, דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום דדילמא מיית הוא, הא אינו אלא מצות מלך. ותדע לך שאינו עובר אלא אחר שלשה רגלים וכסדרן, ופעמים שהם ג' פעמים ד' פעמים ה'. ועוד קשיא ליה דכיון דמנדרים ילפינן, דיו שיהא כנדרים ומה נדרים אינו עובר לאלתר אלא לאחר שלשה רגלים אף נזירות לא יהא עובר עליו אלא לאחר ג' רגלים.
וא"ת בנדרים גופייהו דוקא בקרבנות, א"נ במקדיש שצריך לעלות לירושלים, (לפיכך) [ולפיכך לפי הש"מ] לא חייבו הכתוב עד לאחר שלשה רגים, אבל בנזירות שהוא תלוי [ברצונו לפי הש"מ] בכל עת אינו צריך שלשה רגלים, וכההוא דאמר רבא (צדקה) [וצדקה לפי הש"מ] מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אפילו הכי לא ניחא לי, דהא משמע דההיא דרבא לא חייב בבל תאחר קאמר, דבל תאחר לא עבר עליה אלא עד לאחר שלשה רגלים, [כקרבנות דהא צדקה לפי הש"מ] (ו)צדקה פאה אע"פ שהם לעניים, לקרבנות איתקוש לבל תאחר, וכולהו מחד קרא נפקא, ובהדיא תניא חייבי חרמים וערכין וצדקות כו' כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר.
וא"ת היכא דקיימי עניים עובר מיד, אבל היכא דלא קיימי לא מחייב להדורי אבתרייהו, עד לאחר שלשה רגלים. לא ניחא דאטו קרא לצדדין כתיב, ועוד קרבנות גופייהו אי קיימי בירושלים ליחייב מיד, דהא קיימי כהנים וקאי מקדש, וחייבי חרמין וערכין שניתן לכהנים נמי, אי איכא כהנים ליחייב מיד כצדקה, ורבא נמי לא קאמר וצדקה עובר עליה מיד, דשמע מינה עובר בבל תאחר אלא מחייב עלה קאמר. ואתמהי נמי עליה דרבא התם פשיטא, ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא, דכיון דאיתקש לקרבנות ודאי מילתא דאצטריכא טובא היא, אלא לרבא לא לבל תאחר קאמר אלא שחייב ליתנה, ומשום הכי קא מתמה פשיטא שחייב ליתנה, דלמה ליה לאמתוני, כיון דקיימי עניים. ופרקינן דאפילו הכי אצטריך דהואיל ובענין קרבנות כתיב, ואיתקש להו לבל תאחר, ואינו עובר עד לאחר שלשה, לא ליחייב עד לאחר שלשה קמ"ל, שלא קבע לו הכתוב זמן שלשה רגלים אלא לבל תאחר, אבל לחיוב נתינתה כיון דמשכח עניים חייב. ושמא אף בית דין מעשין אותו מיד, והיינו נמי דבתר האי מימרא אמר רבא כהאי גוונא, (גבי) [לגבי לפי הש"מ] אינך ואמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה, ומשום הכי אמר הכא כיון שעבר עליו רגל אחד ולא אמר הכי בצדקה, משום דבהנך כתיב (?...) והבאתם שמה עולותיכם וגו' דהיינו רגל כנ"ל, ובמקומה בפרק קמא דר"ה כתבתי בה יותר בס"ד.
ומשום כך היה נראה לומר דהא דאמרי הכא דעובר מיד, היינו מדרבנן שחשו למיתה כמו שחשו מדבריהם, לאומר לאשה הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי, אבל מדאורייתא עד שיעבור עליו שלשה רגלים אינו עובר. אלא דאכתי קשיא לי אוקמתא דרב אחא בר יעקב, דאוקמה בשנזר והוא בבית הקברות ומשום דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה, ועלה אמר רב אשי הואיל וכך נזיר טהור שטמא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר, כלומר ולוקה.
ונראה דעל נגיעתו בטומאה ממש קא מיחייב ליה, דאם [לומר דנזיר לפי הש"מ] (ב)נזיר טהור שטמא עצמו במזיד ועמד בטומאתו לא נטהר מאי שנא מזיד אפילו שוגג ואנוס, ובודאי מדנקט מזיד לא בכדי נקט ליה. ואע"פ שראיתי לרבותינו בעלי התוספות שאמרו שהוא הדין לאנוס, לא נראה כן כמו שכתבתי. ועוד דהיינו ממש ההיא דרב אחא, ומאי חדושיה דרב אשי, וצריך אני לעשות לי רב.
אילימא לא מתפיס ליה לחטאת בנדר. יש מי שפירש שאין צריך להתפיסו בנדר, דכיון שנדר בנזיר ממילא חייב להביא קרבנות נזיר. ופרכינן הרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר, שאף חטאות אינו צריך להתפיסן בנדר דמכי אכל חלב איחייב ליה בחטאת.
ואיכא למידק דאם כן היינו חדוש לחומרא כדאקשינן לקמן לאידך. וי"ל דאין זה חדוש לחומרא, אלא הדין נותן כך, שאותם שנדר בהתפסתו שייך בהו טפי בל תאחר, אבל אותן שבאין ממילא שלא מחמת נדרו והתפסתו לא יהא עובר עליהם בבל תאחר. ויש מפרשים לא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר, אילו אמר הרי זה חטאת נזיר או אמר הרי עלי חטאת נזיר אינו כלום, הואיל ואינו נזיר דאין חטאת נזיר באה נדבה, מה שאין כן (בשאכל) [בשאר לפי הש"מ] קרבנות, שאילו אמר הרי עלי עולה או שלמים מיתפסי בנדרו, וחייב להביא, והיינו חדוש לקולא. וחטאת חלב נמי דכוותיה דאינו מתפיס בנדר (כזה) [בזה לפי הש"מ], ואפילו מי שמחויב חטאת ואמר הרי זו חטאת לא אמר כלום, עד שיאמר הרי זו (לחטאת) [לחטאתי לפי הש"מ] כדאיתא לקמן, וזה יותר נכון מן הראשון.
סלקא דעתך אמינא הואיל ואם גלח על אחד משלשתן יצא אימא לא: כלומר אפילו לא הביא מקרבנותיו כלל לא ליחייב משום בל תאחר, וכ"ש בשגלח כבר על אחד מהם דכבר יצא. ודייקינן לה מלשון הואיל ואם גלח, ולא קאמר הואיל וגלח על אחת, קמ"ל הקישא דעובר על בל תאחר, ואפילו בשהביא אחד מקרבנותיו (יצא) [ויצא לפי הש"מ], מכל מקום התורה חייבתו משום בל תאחר על כולן.
חטאת חלב לכפרה קא אתיא: יש מי שפירש דאין מתפיסו בנדר קא מהדר, כלומר מה שאין חטאת חלב נתפס בנדר אין זה קולא. דהדין נותן דחטאת חלב לכפרה קא אתיא, וכי צריך כפרה אינו ראוי שיהא נתפס בקדושה מחמת נדרו לנדבה, אבל חטאת נזיר (בשאינו) [כשאינו לפי הש"מ] נתפס בנדר הוי ודאי משום חדוש לקולא, שהרי כל עצמו של נזיר וקרבנותיו (אינן) [אינו לפי הש"מ] לכפרה ומשום חובה אלא לנדבה. וכיון שכן אף כשיאמר הרי (זו) [זה לפי הש"מ] חטאת נזיר או הרי עלי להביא חטאת נזיר אמאי לא מתפיס, אלא ודאי היינו חדוש ולקולא.
ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מקשה מחטאת יולדת דאף היא אינה באה מן הנדבה אלא מחמת לידתה, וכל שלא ילדה ונטמאת בלידה למה תביא חטאת, ואם כן אינו קילותא. והנכון דעל בל תאחר קא מהדר, כלומר חטאת חלב אע"פ שאינו נתפס בנדר, דין הוא שיהא עובר בבל תאחר הואיל ולכפרה קא אתיא, וחייב הוא להתכפר. אבל חטאת נזיר למאי קא אתיא, ומה לנו אם נתאחר (להביא) [מלהביא לפי הש"מ], ואפילו למ"ד נזיר חוטא הוא, מ"מ לא חמיר חטאיה כולי האי משום שציער עצמו מן היין.
וכן נמי חטאת היולדת, אפילו לרשב"י דאמר [בנדה לפי הש"מ] בשלהי המפלת (לא, ב), דבשעה שכורעת ללדת קופצת ונשבעת שלא (תזקק לבעלה) [אזקק לבעלי לפי הש"מ], לפיכך אמרה תורה תביא קרבן. אפילו הכי לא חשבינן ליה הכא דבא לכפרה, לפי שזה אינו אלא בשמא אמרה כן, ובין אמרה בין לא אמרה היא מביאה ואינו נתפס בנדר ואפילו הכי עובר בבל תאחר, ועוד דדהיא דר"ש אידחייא התם כדאתקיף ליה רב יוסף, ודברי אגדה הם ואין משיבין מהם.
אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני טועם לך שאני אוכל לך: אבל אם אמר מרוחקני ממך מופרשני ממך לחודיה אינו אסור כלל, לא באכילה ולא בשאר הנאות, וכטעמא דאסיקנא לקמן משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים.
מיתיבי מודר אני ממך, כו' הרי זה אסור: כלומר אסור בכל ההנאות, דהא לא פירש ממה יהא מרוחק, ואין במשמעות הנאות אכילה יותר משאר ההנאות. (וכההיא) [וכההוא לפי הש"מ] לישנא דפרקינן בסמוך לתרוצי לדשמואל, דלא תקשי עליה האי ברייתא, ואמרינן אלא מעיקרא דשמואל הכי אתמר, טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאין אסור אלא באכילה בלבד, אבל מודרני ממך אסור אפילו בהנאה.
והא דאקשינן ליה לשמואל מהא ברייתא, משום דקתני בה אסור אסור, דאי לא ליקשי ליה ממתניתין גופה, וכי פריק הכי קתני במה דברים אמורים באומר שאני אוכל לך, (מדהוה) [מיד הוה לפי הש"מ] ליה לאקשויי אי הכי אסור אסור למה לי כדאקשי בסמוך. אלא דניחא ליה מאידך ברייתא, דקתני שאני אוכל לך ברישא והדר מודרני ממך, דמשמע ליה מינה בהדיא דתרתי קתני.
אלא דאכתי (קשה) [קשיא לפי הש"מ] לי קצת, (דכיון) [כיון לפי הש"מ] דעיקר קושייתו משום אסור אסור דקתני בה, למה לי לאהדורי אפירכא אחרינא ולא בירר קושייתו דמשום אסור אסור דקתני בה קא פריך ליה מינה, ואי מתחזי ליה (באידך) [דאידך לפי הש"מ] פירכא (בההיא) [דההיא לפי הש"מ] ברייתא אחריתי עדיפא מינה, אמאי לא אקשינן מינה ברישא.
אי הכי היינו רישא: לאו רישא דוקא קאמר אלא ראשונה קאמר, והכי קא מקשה בשלמא אי תרתי קאמר ומודרני לחודיה אסור, היינו דקא תני שאני אוכל ברישא והדר מודרני ממך, לגלויי דמודרני לחוד אסור, [בכל ההנאות לפי הש"מ], אלא אי אמרת דחדא קתני וכבר קאמר, למה לי להפוכי לישנא ולמתני וכבר אמר, ליתני כדקתני אידך ראשונה דאמרן, וליתני מודרני אסור שאני אוכל לך אסור, ולפי דברי המקשה דאמר דתרתי קתני, שמע מינה דשאני אוכל לך לבד אסור, וכן כתוב בתוס' רבותנו הצרפתים ז"ל.
ודוקא (כשאמר) [בשאמר שאני לפי הש"מ] בשי"ן אבל אני אוכל לחוד לא, דכשאמר בשי"ן משמע לשון קונם, ונ"ל דאפילו לדבריהם דוקא בשהיו מסרבין בו לאכול, דאי לא דילמא דאכילנא בהדך קאמר, וכדאמרינן לקמן (ט, א) גבי כנדרי רשעים הימנו בשבועה ודילמא דאכילנא קאמר, ומתניתין נמי דקתני לקמן (טז, א) בפרק הרי אלו מותרים שבועה שאוכל לך אסור, אקשינן עלה בגמרא ממתניתין [דשבועות לו ?... לפי הש"מ] ואוקימנא לה במסרבין בו, ואיתא נמי בשבועות פרק שבועות תניין (יט, ב).
וקשיא לי דכיון שכן מאי קושיא לשמואל מינה, דכשהיו מסרבין בו לאכול ואמר מודרני ממך לחוד אסור דהני ידים מוכיחות הוויין, ולא גרע מאהא (דנזיר) [בנזיר לפי הש"מ] עובר לפניו דהויין ידים מוכיחות. ויש לומר דהשתא אכתי לא מחמת שאין מוכיחות אתי ליה עד מסקנא, אלא הוה משמע להו השתא דלשמואל אפילו שאין מוכיחות לא הויין, ולפיכך לא אמר כלום אפילו במסרבין וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן בס"ד. וקצת נ"ל ראיה לדבריהם ממתניתין (לעיל ב, א) דתני בידות שאני אוכל, ולמאי דקס"ד דמקשי ממתניתין תרתי קתני, ואפילי הכי קתני שאני אוכל לך לחודיה אסור, דאי אמרת דוקנם שאני אוכל לך קאמר הני לאו ידות נינהו, אלא עיקר נדר הוא כאילו אמר קרבן שאני אוכל [לך לפי הש"מ].
ועוד י"ל דאפילו בשאין מסרבין בו לאכול נמי קאמר, דכיון שאמר שאני אוכל לשון נדר משמע, דהכא קאמר קונם שאני אוכל לך, ובלשון נדר אי אפשר להסתפק דשאני אוכל לך דלא אכילנא משמע, דאין נדר שייך באעשה שאי אפשר לומר קונם שאעשה כך, והא דאמרינן בפרקין דלקמן (טז, א) תנא מילתא פסיקתא ואוכל דאכילנא משמע, הני מילי בשבועות והיינו נמי דלא הקשו על מתניתין דשאני אוכל לך דבפרקין, למימר דשאני אוכל לך דלא אכילנא משמע, ורמינהו שבועות שתים כו' כמו שהקשו אותה בפרקין דלקמן (טז, א) (גבי מתניתין) [דשבועה שאוכל לך אסור ובשבועות גבי מתניתין לפי הש"מ] דשאוכל ושלא אוכל, ואם איתא לא שביק הא דפרקין קמא ונטר עד פרקין דלקמיה.
ויש מי שפירש כאן דקונם דשאני אוכל לך קאמר, אבל שאני אוכל לך לחודיה לאו כלום הוא, ואפילו למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הווין ידים, ואני כתבתי מה שנ"ל.
עוד מצאתי בירושלמי (כאן פ"א ה"א) דמשמע כלשון ראשון שכתבתי, דשאני אוכל לך (למ"ד) [לחוד לפי הש"מ] בלא קונם הוי יד לקרבן, דגרסינן התם שאני אוכל [לך לפי הש"מ] שאני טועם לך ר' אלעזר בשם ר' הושעיא תופסין אותו משום יד לקרבן, ר' בון בר [בשם ר' לפי הש"מ] חייא בעי אמר לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה, אמר ר' יוסי אורחיה דבר נשא למימר שבועה (לא) [שלא לפי הש"מ] אוכל דילמא לא אוכל לך שבועה, אמר רבי ירמיה אורחיה דבר נשא למימר קנסא דכולבא דילמא כולבא דקנתא, ע"כ בירושלמי. אלמא ודאי דאפילו לא אמר קונם שאני אוכל לך אלא שאני אוכל לך לחודיה הוי יד לקרבן, דאי אמרת כשאמר קונם שאני אוכל לך דכוותה נמי בשבועות באומר שבועה לא אוכל לך, והאי פשיטא דשבועה גמורה הוי ולא יד, והכא אמרינן דאפילו יד לא הוי.
טעמא דאמר שאני אוכל לך (הוא) [דהוא לפי הש"מ] ניהו אסור וחברו מותר: דמשמע ליה דמדערבינהו ותני להו מודרני ממך שאני אוכל לך וקתני אסור, כי היכי דשאני אוכל לך אינו אסור אלא הנודר בלבד [אף מודרני ממך אינו אסור אלא הנודר בלבד לפי הש"מ] דבתרווייהו קתני אסור, אבל ברייתא דקתני מודרני עמך אסור אע"ג דלא קתני אסורים, לא משמע (שאינו) [דאינו לפי הש"מ] אסור אלא הנודר בלבד, אלא משום דתני דשאני אוכל לך דקתני ביה על כרחיה אסור, ולא מיתני ליה אסורים תני נמי במודרני ממך אסור.
טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאין אסור אלא באכילה אבל מודרני ממך לחודיה אסור אפילו בהנאה: ואין לשון זה מדוקדק, דהשתא משמע דחדושיה דלשמואל במודרני ממך לא משמע איסור אכילה בלבד אלא שאר הנאות וליתא, דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דמודרני ממך אי אפשר דלישתמא מיניה איסור אכילה בלבד אלא איסור הנאה, וכמ"ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים, או שאינו אסור כלל לא באכילה ולא בהנאה, כמ"ד ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים.
ואפילו איכא למשמע מיניה מידי איסור אכילה, אין אסור אלא לכל היותר דלא משתעינא בהדך ולא עבידנא משא ומתן בהדך ולא קאימנא בארבע אמות דידך, וכדאמרינן בסמוך (הא) [אלא לפי הש"מ] ודאי הא דשמואל לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים, וכאילו אמר אם לא אמר שאני שאני אוכל לך אסור בהנאה, וכדאקשינן אי הכי לימא אם לא אמר שאני אוכל לך אסור אפילו בהנאה.
אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאמר אסור מ"ט דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע: כלומר וכיון דאיכא למשמע הכין ואיכא למשמע שאר הנאות, וליכא ידים מוכיחות לשום איסור הלכך אינו אסור כלל וכדאמרינן, אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאמר אסור, כלומר לא משמע דאמר אסור כלל. ויש מי שפירש דלאשתעויי בהדיה מיהא [אסור לפי הש"מ] כברייתא דלעיל, דקתני מודרני ממך אסור שאני אוכל לך אסור, ומודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר, וכלהו סבירא להו דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. [והראשון עיקר. ואידך תנא סבירא ליה ידים שאין מוכיחות הויין ידים לפי הש"מ].
וא"ת אם כן רבא דאמר לקמן (?...) אנא דאמרי אפילו לרבנן, כלומר דליכא מ"ד הויין ידים כמאן מוקי לה לברייתא דלעיל, דהא על כרחין אידך ברייתא למאי דפרישנא הויין ידים ס"ל. ונ"ל דרבא מוקי לה כשהיו מסרבין בו ליהנות או לאשתועיי, ואמר מודרני ממך דכיון דמסרבין בו הויין ידים, והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכין לעיל ברייתא לשמואל, אלא עד השתא לא הוה ס"ד דשמואל משום ידים שאין מוכיחות אתי ליה, אלא משום דלא משמע דאמר שום איסור ואפילו שאין מוכיחות לא הויין והלכך אף במסרבין בו לא אמר כלום, והיינו דכי אוקימנא דלשמואל בהאי טעמא דידים שאין מוכיחות תו לא אקשינן עליה מאידך ברייתא. או משום דממילא שמעינן דשמואל מוקי לה לאידך ברייתא כמ"ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים, או אפילו כמ"ד לא הויין ידים ובמסרבין בו (כידים) [בידים לפי הש"מ] שאין מוכיחות מיהא הויין, ודר' יּוסי ברבי חנינא לא פליגי אדשמואל, אלא באומר מודר אני לך מאכילה שניהם אסור, מודרני ממך מאכילה הוא אסור וחברו מותר.
לימא קסבר שמואל ואמרינן אין משמע ודאי דשמואל הכין ס"ל לדידיה ולא טעמ' דמתני' קא מפרש וליה לא ס"ל אלא מיסבר סבר לה הכין וה"נ משמע בפ"ק דקדושין דאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת הרי זו מקודשת ופרכינן לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ופרקינן הב"ע דאמר לי ובפ"ק דנזיר נמי אמרינן לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ופרקינן לא כיון שהי' נזיר עובר לפניו ליכא לספיקי במלתא אחריתי כלום ולעולם סבירא ליה לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים.
והא דאמר שמואל בגיטין (פה, ב) וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו מקום ודין לא קאמר, דמשמע לכאורה דסבירא ליה כרבנן דאית להו ידים שאין מוכיחות הויין ידים לא היא דדילמא משום דפלוגתא היא לא בעי למימר אלא מילתא פסיקתא דמודו בה כולהו תנאי, וכשתמצא לומר לא הויין ידים צריך להניח אפילו מקום ודין, אי נמי משום דדילמא סבירא ליה לשמואל דגט מוכחא מילתא דבגט מגרש לה ושאין אדם מגרש אשת חברו כסברה דרבא דבסמוך.
ואי קשיא לך הא דאמר שמואל בריש פרק קמא דקדושין (ה, ב) הנותן כסף לאשה ואמר לה הרי את מקודשת הרי זו מקדושת, וכן לענין גיטין נתן גט לאשתו ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זו מגורשת, ואמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואהדר ליה אביי לא הכי במאי עסקינן דאמר לי, (ד)אלמא [לפי הש"מ] לרב פפא אי סבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי מינאי, ודלא כסברתיה דרבא וקשיא לפירוקא בתרא (דכתובות) [דכתיבנא לפי הש"מ] לא היא, חדא דאביי הוא דמתרץ לה התם ואיהו לית ליה האי סברא דרבא אלא מיפלג פליג עליה וקסבר אדם מגרש אשת חברו, ועוד דודאי משמע מהתם דלא קשיא לרב פפא התם לא אקדושין דלא מוכח מילתא דלדידיה מקדש לה, אבל גט לא קשיא דכיון דיהיב לה גט וכתיב כדיניה לא חיישינן אי לא אמר לה בשעת נתינת הגט הרי את מגורשת ממני, והיינו דלא תירץ אביי (לשון) [אלא לפי הש"מ] הרי את מקודשת לי וכדמהדר ליה (הכי במאי עסקינן דאמר לי) [ולא קאמר הכי במאי עסקינן דאמר לי וממני לפי הש"מ]. וכן לענין הגט דנקט התם אינו אלא משום סיפא דאמר לה איני אישך איני בעליך לא אמר כלום. וכדאמרינן התם בהדיא דמשום סיפא נקט להו.
וכן נראה מדברי ריא"ף (קדושין ב, א) והרב בעל ההלכות והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' אישות ה"א) שכתבו בפסקיהם בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי כתירוציה דאביי, ובגט (פ"א מהל' גירושין ה"ד) לא כתבו אלא לשון שמואל ממש הרי את מגורשת הרי מותרת הרי זה גט. ולא כתבו הרי את מגורשת ממני, וכן כתבתיה במקומה בפרק קמא דקדושין [בסייעתא דשמיא לפי הש"מ].
ומכל מקום נ"ל דלאו למימרא דאי לא אמר לך, ידים שאין מוכיחות הויין, ואינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך וכלישנא ממש דמתניתין דהא ליתא, דכיון שאמר מודרני ממך שאני אוכל ידים מוכיחות הויין לכולא עלמא דאכילתו אסר אנפשיה, וכההיא דר' יוסי בר' חנינא דאמר מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר כלומר כשאמר מודרני ממך מאכילה. ותדע לך מדאמרינן לעיל אלא הכי אתמר, טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הא מודרני ממך לחודיה לא משמע דאמר אסור, מאי טעמא דלמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך, מופרשני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דידך וכו', דאלמא שמואל לא קרי להו ידים שאין מוכיחות אלא כשלא הזכיר כלל ענין האיסור, דאי לא תימא הכי לישמועינן רבותא טפי ולימא טעמא דאמר שאני אוכל לך הא לא אמר לך לא, אלא ודאי כל שאמר שאני אוכל אסור לכולי עלמא. ורבא הכי קאמר שמואל יתורא דמתניתין קשיתיה, אמאי תני שאני אוכל לך ליתני שאני אוכל לחודיה, דאילו תנא שאני אוכל ולא תנא לך ודאי אכילתו אסר אנפשיה לכולי עלמא, אלא דלא דייקיה מתניתין בעלמא אי בעי ידים מוכיחות אי לא, דאי משום דלא קתני מודרני ממך, מופרשני ממך לחודיה דילמא הכי קאמר, טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאינו אסור אלא באכילה הא לא אמר שאני אוכל, אסור אפילו בהנאה כלישנא דלעיל דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואי נמי דילמא הוי אמינא איפכא דטעמא דאמר שאני אוכל הוא דאסור הא מודרני לחודיה אפילו ידים שאין מוכיחות לא הויין, דלא משמע דאמר אסור כלל משום הכי תנא שאני אוכל אלא אכתי לך למה לי, אלא בודאי דאתא לאשמועינן מיתורא דמתניתין אעלמא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. וא"ת אם כן הא דקא פריך בסמוך מאי דוקחיה דשמואל דמוקי למתניתין כר' יהודה מאי קושיא, דמשום דסבירא ליה כר' יהודה מוקי למתניתין כוותיה. וי"ל דהכי קאמר ודאי שמואל לא שביק רבנן ופסק כר' יהודה, אלא משום דאשכחיה האי סתמא כר' יהודה ומה דוחקיה דמוקי לה כר"י וסבירא ליה כוותיה, ופריק מתניתין קשיתיה והלכך מדסתים לן תנא כוותיה סבירא לי נמי כוותיה כנ"ל.
אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך. הכי גרסינן בכל הספרים ולך לך קא דייק, דאם איתא דידים שאין מוכיחות הויין ידים לא הוי ליה למיתני לך, אלא שאני אוכל ושאני טועם לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואי קשיא לך ברייתא דלעיל דאית ליה הויין ידים ואפילו הכי קתני שאני אוכל לך. י"ל דשאני התם דכיון דקתני בהדיא מודרני ממך הרי זה אסור הא אשמועינן בהדיא דהויין ידים, והלכך לא איצטריך למיתני שאני אוכל בלא לך לאשמועינן הכין, אבל במתניתין דלא (ידע) [ידעינן לפי הש"מ] מאי סבירא ליה לתנא דמתניתין אם איתא דהויין ידים סבירא ליה לא הוי ליה למיתני לך. ויש מי (שפירו') [שאמר לפי הש"מ] דכי גרסינן אמאי תני שאני אוכל שאני טועם, כלומר לא הוי ליה למיתני שאני אוכל כלל אלא מודרני ממך הרי זה אסור, ואין צריך למחוק הספרים דשפיר מיתרצא ההיא (בריותא) [ברייתא לפי הש"מ] דלעיל.
ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן לא בעו ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו: כך כתוב בספרים ולאו דוקא דמהאי לישנא משמע דבגט מיהא לא בעו ידים מוכיחות וליתא, לכשתמצא לומר דרבא אפילו לרבנן אמרה למלתיה אפילו בגט נמי בעינן ידים מוכיחות, אלא אע"ג דלא כתיב ביה מינאי עיקר מוכיח הוא, לפי שאין אדם מגרש אשת חברו אלא הני ידים מוכיחות דבעי ר' יהודה קאמר. והכי קאמר עד כאן לא קאמרינן לא בעינן מינאי כדבעי ר' יהודה משום ידים מוכיחות אלא גבי גט, דהוי מוכיח ממש לפי שאין אדם מגרש אשת חברו.
[אמר לך אביי וכו' אמר לך רבא וכו'. לפי הש"מ] ואיכא למידק אשמעתין דמהכא משמע דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה בגט היינו אי בעינן מינאי אי לא, ובגיטין פרק המגרש (פה, ב) מפורש בהדיא בגמרא דבודין פליגי, דר' יהודה סבר בעינן ודין דאי לא כתיב ביה ודין, לא מוכחא דמגרש לה בגט אלא בדבורא בעלמא וגט לראיה בעלמא, ורבנן סברי דמוכחא מילתא דבגיטה מגרש לה.
ויש מפרשים שזו ממקצת (הלכות) [ההלכות לפי הש"מ] המתחלפות בתלמוד, דהכא נסיב האי טעמא והתם נסיב ליה טעמא אחרינא, ועל כן אמרו דלענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דאמרי דאינו צריך מינאי, וכטעמא דאמר שאין אדם מגרש אשת חברו, וקיימא לן דבעינן ודין. וכדאיבעיא לן במקומה בפרק המגרש ואתינן למיפשטא מדאתקין רבא בגיטא וכו', ואילו ודין לא קאמר ואסיקנא אטו כולהו מי קאמר אלא בעיא הכא נמי בעיא.
ולדידי קשיא לי היאך אפשר לומר דבמינאי פליגי, דהא ודאי צריך הוא לכתוב בגט שמו ושמה ואפילו בדיעבד, כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין (יט, א) גבי ההוא גברא דאעל לבי כנישתא ויהיב ספר תורה לדביתהו, וכיון שכן אפילו לא כתיבי מינאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה, והיכי בעי ר' יהודה מינאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה.
ועל כן נראה לי דשתי הסוגיות כל אחת (מוכחא) [מוכחת לפי הש"מ] על חברתה דבתרתי פליגי בודין ובמינאי, דר' יהודה סבר דאי לא כתב ודין אמרי בדבורה גרשה ושטרא ראיה בעלמא, וכיון שכן אפילו כתיב ביה ודין כובת ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא, דדילמא איהו בדבורא מגרש והכי קאמר אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודין דהוי לה ספר תירוכין מאיש אחר ולא ממני, הלכך צריך לכתוב ודין וצריך לכתוב מינאי. ורבנן סברי דמינאי נמי לא צריך, דאין אדם מגרש אשת חברו שאינו כתוב בגט אלא מי שנכתב שמו (מי מיותר לפי הש"מ) בגט איהו הוא דמגרש, וכיון שכן דילמא בדבור גרשה לא חיישינן, דגיטא לאו לראיה עבדי ליה אלא לגרושי ביה, וכיון דיהביה ניהלה ודאי למילתיה ולדיני דהיינו לגרושין יהביה ולא לראיה בעלמא, והתם בפרק המגרש (והכא לפי הש"מ) נסיב לה חד טעמא והוא הדין לאידך, [והכא נסיב חד טעמא והוא הדין לאידך לפי הש"מ], לומר שאין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה.
ולהאי פירושא איכא למימר דלא בעינן ודין קיימא לן כרבא דהוא בתרא, דאמר לאשה פליגי רבנן בידים מוכיחות, ואיהו נמי כוותיהו סבירא ליה דאין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה, ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חברו. ואע"ג דאיבעי לן במקומה ולא איפשיטא הכא איפשטא, כיון דאמרינן בכולה סוגיין דרבא אמרה אפילו לרבנן, והתם נמי לכאורה הכי משמע דהא סברא קמייתא דגמרא הכי הות דלא בעינן, ואע"ג דאתיא למיפשטא מדרבא דדחינן ולטעמיך, כלהו מי קאמר אלא בעיא הכי נמי בעיא לאו בדוקא אמרו כן דבעינן אלא בדרך דיחוי בעלמא, כלומר דאי משום הא דרבא לא דייקינן דלא בעינן דאיכא למימר דבעינן. ומכל מקום כיון דסברא קמייתא בתלמודא מתחזיא דלא בעינן, ואשכחן הכא דאית ליה לרבא הכין, לא שבקינן האי סברא ותפסינן דיחוייא בעלמא דתלמודא.
מיהו כיון דאיסורא דאורייתא ואיסור ערוה החמורה היא, חיישינן לה דהכא נמי לאו רבא אמרה בהדיא, דנימא דרבא הכין סבירא ליה, אלא אנן הוא דאמרינן דדילמא רבא אפילו לרבנן אמרה וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל. ומ"מ היכא דכתיב ודין ומינאי וכי יהיב לה ניהלה לא אמר לה הרי את מגורשת ממני אלא הרי את מגורשת לבד, הרי זו מגורשת כסתמא דמימרא דשמואל דבפרק קמא דקדושין. וכן נראה מהלכות הרי"ף (?...) והרב על הלכות גדולות (?...) והרמב"ם ז"ל (?...) וכמו שכתבתי שם בקדושין וכמו שכתבתי למעלה (?...).
מפני שהוא יד לקרבן: פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן, דהרי [זה לפי הש"מ] עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט, והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כוותיה, היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי, אי נמי היה ככר תפוס בידו, ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או זה אין כאן בית מיחוש דלעולם צריך הוא לומר זה או הוא, או (שיזכה) [שיזכיר לפי הש"מ] את החפץ שהוא אוסר מנפשיה, כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר, או ישיבת סוכה עלי, הא לאו הכי לא אמר כלום.
בעי רב פפא יש יד לקדושין: מסתברא דיהיב לחדא שתי פרוטות ואמר לה הרי את מקודשת לי בכסף זה, ואמר לה לאידך ואת, וכדייקמא לן דאשה נעשית שליח לחברתה לקבל לה קדושיה ואפילו במקום שנעשית לה צרה. וכדדייק רב בפרק האיש מקדש (?... נב, א) ממתניתין ממעשה בחמש נשים. ואי יהיב הכא פרוטה אף לשניה בכי הא פשיטא דהוי ידים, דכיון שאמר לה ואת ויהיב לה כסף לא משמע דואת חזאי קאמר, דאם כן למה יהיב לה כסף, אלא משמע ודאי כדאמרן.
והא דבעי רב פפא בקדושין אע"ג דלנדרים ולנזירות ולחרמים ולשבועות יש להם ידים, משום דבנדרים הוא כתיב ונזירות איתקיש לנדרים [ושבועות נמי איתקש לנדרים לפי הש"מ] דגבי הדדי כתיבין וחרמין נמי היינו נדרים, אבל קדושין מי ילפינן מהנך או לא איכא למימר דלא ילפינן קדושין מהנך, דמה להנך דחמירי דאפילו בדבורא בעלמא מהני בלא שום מעשה, הלכך אפילו ידים שאין מוכיחות הויין ידים כעיקר, אבל קדושין דקילי דבהדי דבור בעי כסף או נתינת שטר אימא ידים מוכיחות לא הוויין ידים. ואיכא למידק מאי קא מבעיא ליה, ומאי שנא מגט דלכולי עלמא ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואפילו לרבנן לדעת אביי. ותירצו בתוס' דשאני גט דכיון דאיכא נתינת הגט דהוי מעשה לא הוויין ידים אלא עיקר מוכיח, אבל בקדושין דליכא נתינה לגבי אידך אלא באמירה בעלמא ובאמירה בעלמא לא אמרינן ידים מוכיחות, אי לא כתיב בהו ידות בהדיא.
או דילמא ואת חזאי קאמר לה: כלומר אע"ג דאת נמי הוי יד מוכיח, מכל מקום לגבי קדושין כיון דלא כתיב בהו ידות הרי הוא כאילו אמר לה ואת חזאי, והכי נמי מפרשינן כל הנך דבסמוך.
יש יד לפאה או לא מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות כו': וא"ת והא רב פפא גופיה בעי אם יש יד לקדושין, ואע"ג דלא איתקש לנדרים ולא לקרבנות. וי"ל דאם תמצא לומר קאמר כלומר אם תמצא לומר אין יד לקדושין משום דלא כתיב בהו ידות, יש יד לפאה משום דאיתקש או דילמא לא איתקש אלא לבל תאחר ואע"ג דאין היקש למחצה, האי לאו היקש גמור הוא כיון דלא כתיבה פאה בהדיא, ואם תמצי לומר יש יד לפאה אע"ג דלא איתקש בהדיא, מ"מ כיון דחמירא דצדקה בעל כרחיה היא אבל צדקה דמדעתיה לא, או דילמא אפילו צדקה הואיל ואיתקש לקרבנות, וכולו בידים מוכיחות בעינן להו וסלקי הני כלהו בתיקו. והלכך גבי קדושין ופאה וצדקה דאיסורא דאורייתא אזלינן לחומרא, אבל לגבי בית הכסא דאיסורא דרבנן לקולא, ואפילו תמצא לומר דהזמנה דבית הכסא מילתא היא כדבעיא להו בברכות (כו, ב).
אמר רב פפא דנדינא ממך דכולי עלמא לא פליגי דאסור: יש מי שפירש דנדינא בלחוד אסור, ואע"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך, ואפילו לשמואל דאמר במרוחקני ממך דאינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך הכא מודה, משום דהתם הוא דמורחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד' אמות דידיה, אבל נדינא מינך משמע שיהא (יטול) [נטול לפי הש"מ] ממנו לגמרי וידים מוכיחות הוי, וכן כתוב בתוס'. ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור, דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דדילמא לישנא דמשמתינא הוא, אבל אמר שאני אוכל לך י"ל דלישנא דנדויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' הפלאה ה"ד) שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול. ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן.
ויש מפרשים דבכלהו אי לא אמר שאני אוכל לך לאו כלום הוא, דלא עדיף נדינא ממך ממרוחקני ממך, ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הוי, ובין לר' עקיבא בין לרבנן מותר, ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוה דקאמר משמתינא מנכסיה דרב יהודה, והלכך נדינא ממך בלחוד לכולי עלמא שרי. אבל נדינא מינך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר דלכולי עלמא אסור, ומשמתינא ממך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור, משום דלית הלכתא כר' עקיבא מחבריו, ועוד דאמר ר' חסדא בהדיא לית דחש לה לדר' עקיבא, וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך, דבהא אפילו לר' עקיבא מותר דליכא ידים מוכיחות, וכן דעת הרמב"ן נר"ו.
ירושלמי (כאן פ"א ה"א): ר' עקיבא היה חוכך בזה להחרים את כל נכסיו, כמה דתימא יחרם כל רכושו והוא יבדל וגו', מה עבדין ליה רבנין חומר הוא בנדוי בית דין. וכתב הרב ר' ברוך בר שמואל בפירושיו, מהא שמעינן בהדיא שמנודה שנידהו בית דין אסור ליהנות מכנסיו כלל, ואיתסרו אכולי עלמא כל שכן מוחרם עכ"ל.
ושמא לא אמרו אלא בבית דין וכל (של לפי הש"מ) ישראל כי התם, שאפילו העובר על גזירתם ורחמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן, מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום, כדכתיב יחרם כל רכושו, אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא, ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינא שמן הדין יש להם לעשות כן, וכיון שכן סתמן כפירושן.
הא דאמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו: יש מי שפירש דמשום דביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו, ולפי פירוש זה אילו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום.
ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתירו ואפילו שלא בפניו ניחא ליה, ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שתתירנו בפניו, ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו.
ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר, ואין בדין שיותר אלא בפניו, והלכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו, גם זה אינו מתיישב. ונראה שאינו אלא מפני החשד, דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו כמותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו, דסבר שאילו התירוהו הודיעוהו שהותר, כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו, לאו דוקא בפניו ממש אלא גם לדעתו, דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד. אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד, דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו, כלומר שלא בידיעתו, וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר (סה, א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, ואמרו בירושלמי (כאן פ"ה ה"ד) מפני החשד.
הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו: מסתברא דדוקא שאינו בר נדוי, אלא שהמנדה עצמו משום יקרא דבר בי רב, כעובדא דמר זוטרא, ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קמ"ל, והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כו', ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי, הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו ומאי קאמר כי האי, ואי לאתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוי ליה למימר הכין, אלא לימא תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא כו'.
והלכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו, ותדע לך דאילו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נידו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו, אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו, משום שאי אפשר שיתנדה לכך, אלא דמוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא כנ"ל. אבל ראיתי לקצת המפרשים שאמרו בהפך זה, וכי אעיל לביתיה שרי לנפשיה, פירוש כי אעיל לביתיה שרי לנפשיה כדי שלא יצטרכו בני ביתיה להתרחק ממנו ד' אמות כדאמרינן במועד קטן (טו, ב).
ומכאן אנו למדין שהמנודה אפילו אנשי ביתו נוהגים נדויו ואע"פ שהראב"ד אמר (מובא בר"ן ד"ה וכי עייל) שאינו מנודה לאשתו, ודייק לה מדבעי מנודה מהו בתשמיש המטה אפשר דאשתו שאני דכגופו דמי, ומיהו אפשר דאפילו אשתו נמי נוהגת נדויו, וההיא דבעי מהו בתשמיש המטה, במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, אבל מ"מ הוא עצמו מנודה הוא וחייב לנהוג נדוי בעצמו, כגון בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
קמ"ל לזרוזי נפשיה: כלומר אע"פ שאין שבועה חלה על המצוה להתחייב עליה קרבן שבועה, כדדרשינן התם (כז, א) מה הטבה רשות כו' מכל מקום איכא משום דקבל הנדר במצוה ואם לא עשה כן עובר משום בל יחל, דלא פטר התם במתניתין דשבועות אלא מקרבן אבל משום בל יחל איכא, ואי נמי קמשמע לן שאם הזכיר בה שם לא הוי כמוציא שם שמים לבטלה, דשרי משום זרוזי נפשיה במצוה.
ואין זה נכון מדאמרינן באידך אשנה פרק זה דהתם אינו מזכיר בו את השם, ואפילו הכי אמרינן מאי קמ"ל לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא. והנכון דמשום דאין כשרים נשבעים לעולם, וכדאמרינן במתניתין כנדרי כשרים לא אמר כלום, כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן, ואילו שבועה לא אמר, דלעולם אינו נשבעין כלל, משום הכי איצטריך לאשמועינן הכא דהני מילי שאר שבועות הם דאסירי אכשרים, אבל שבועה כי האי שרי, ונכון לעשות כן ומצוה כדי שיזדרז במצוה.
האומר אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל: כלומר לעבור עליו משום בל יחל, ואקשינן והלא אין שבועה חלה על שבועה, כלומר אע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. וכדאמרינן בפרקין דלקמן (טז, א) הני מילי בבטול מצוה, דאסר חפצא עליה כגון הנאת סוכה עלי, אבל בקיום מצוה אינו חל כמו שאינו חל בשבועה, שאילו אומר הרי עלי שלא אוכל נבלה לא אמר ולא כלום.
מאי קמ"ל לזרוזי נפשיה: כלומר ואפילו תימא דהני מילי בנדר או נשבע שלא יאכל דבר האסור, אבל בקיום מצות עשה חל משום זירוז היינו דרב גידל קמייתא.
ותמיהא לי דמאי שנא דקא קשיא ליה משום דאין שבועה חלה על שבועה תיפוק ליה דאין נדר חל על כיוצא בזה, שאילו אמר הרי עלי שאעשה כך וכך לא אמר כלום, לפי שאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש, וכל אעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים אלא איסורים, או שיאמר הרי עלי כקרבן, או שאסר דבר המותר כגון שיאמר הרי עלי קרבן הרי עלי עולה. ויש לומר דלרווחא דמילתא קא מקשה, כלומר אפילו היו הנדרים חלין על החולין וכיוצא בזה, הכא דמצוה היא אין הנדר חל עליה שאפילו השבועות אין חלין על המצוה. ואם כן איכא למימר דאי לאו דאין שבועה חלה על שבועה, והוא חייב לשנות תמיד היה הנדר חל עליו, כעין צדקה שאומר אתן סלע לצדקה שהוא חייב, והיינו נמי דפרקינן הא קמ"ל הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חלה שבועה עליה, כלומר ואפילו הנדרים דהוי כנודר ליתן סלע לצדקה, וכן מצאתי למקצת מן המפרשים.
וכתב מורי הרב ר' יונה ז"ל, דהא דאמרינן הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע, פירושו דאף בקרבן מחייבינן ליה דשפיר איתיה בלאו והן, כיון דרשות הוא לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, ומיירי בשהזכיר שבועה, כמו מעיקרא דקאמרינן דכיון דמזדרזי נפשיה שרי והיינו דנקט (בדרב גידל) [נדר גדול לפי הש"מ] נדר כלומר דאף בקרבן מיחייב, ואיצטריך לומר מנין שנשבעין לקיים שלא תלמדנה מגלויי מילתא דאין נשבעין לבטל גם ללקות עד כאן לשון מורי ז"ל.
ונראה שהוא ז"ל מפרש, דנדר דקאמר לא נדר ממש קאמר אלא שבועה, ויש לנו כיוצא בזה דמזכיר שבועה בלשון נדר כנדרי רשעים עלי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, וגרסינן נמי בריש פרק ארבעה נדרים (כב, ב), ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמר ליה במאי נדרת באלקי ישראל אמר ליה אי נדרת במוהי מזדקיקנא לך ומוהי ובאלקי ישראל לאו נדר הוא אלא שבועה, ואפילו הכי קרי ליה נדרים ובהדיא אמרינן בריש פרק ואלו נדרים (לקמן פ, ב) שבועות בכלל נדרים דתנן נדר בנזיר בקרבן ובשבועה.
ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמיקלען ליה עשרה דתנו הלכתא: יש מי שפירש כשמחזירין לו עשרה שלום הותר נדויו. ויש מי שפירש דהכי קאמר ותנין עליו נתינת שלום זה מן היסורין, עד שיזדמנו לו עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו כדינו. ויש מי שפירש דיהיב שלמא לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, והכי קאמר יוצא לפרשת דרכים ויעמוד שם תמיד עד שמאסף עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו. ואינו מחוור דהא אינו נראה שמשיאו עצה היאך יאספם, אלא תקנה למד למי שאינו מוצא עשרה היאך ינצל מעונשו.
מהו שיעשה אדם שליח לחרטת אשתו: ואסיקנא דאי מיכנפי אין ואי לא מיכנפי לא, ופירשו בתוספות דדוקא לחרטת אשתו הוא דקא מיבעיה ליה, משום דשמא מתוך שקשה בעיניו שנדרה היא מוסיף מדעת על חרטה שאמרה לו, אבל אחר ודאי פשיטא ליה דנעשה שליח על חרטתה ועל חרטת חברו, שאין אנו חוששין שמא יוסיף אפילו לכנופינהו שפיר דמי. ואסיקנא דאפילו באשתו כי מיכנפי ולא טרח לאספם חוששין שמא יוסיף, אלא כשטרח לאספם חוששין שמא מתוך שטרח כבר יוסיף על חרטתה שאמרה היא.
והורה רבנו שמשון ז"ל שאפילו על ידי כתב יכול אדם לשלוח חרטתו לפני בית דין, והם מתירין לו שלא בפניו על ידי החרטה ששלח להם.
גרסינן בירושלמי (כאן פ"י ה"ח) דמכלתין בפרק נערה מאורסה מהו להתיר על ידי מתרגמן, נשמיעינה מן הדא ר' אבא בר זיטרא איתעביד תורגמיניה דר"י בחדא איתתא דלא הוה חכמה למשמע סוריסיטין.
ופליגא דרשב"ל: כלומר דמפרש ליה בשמש של עולם הבא, וכן פירשו בתוס'.
מתני': כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה: ואוקימנא בגמרא דאמר כנדרי רשעים הריני עלי הימנו כלומר ממנו, כיון שאמר שלא אוכל ודאי לשון שבועה משמע, אע"פ שלא אמר בלשון אחר וכגון שהיה הככר לפניו כלומר שיאמר כנדרי רשעים עם א' מאלו (שאסר) [שאם לפי הש"מ] אמר כנדרי רשעים הריני נודר בנזיר, ובנזיר עובר לפניו כדאיתא בגמרא, ואם אמר כנדרי רשעים עלי נדר ובקרבן, ואם אמר כנדרי רשעים הימנו נדר בשבועה, והוא שיאמר שלא יאכל כדאיתא בגמרא ואם אמר הימנו שאוכל נשבע שיאכל הימנו, ואי נמי אמר כלהו כנדרי רשעים הריני עלי והימנו, והיה נזיר עובר לפניו וככר מונח לפניו נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.
וכדאיתא בירושלמי (כאן פ"א ה"א) דגרסינן התם שמואל אמר לצדדין היא מתניא, אי בנזיר אי בקרבן אי בשבועה, ר' זעירא אמר נדר בשלשתן, אמר ר' אבין מאן דבעי מפתר הדא ר' זעירא במי שהיה לפניו אשכל אחד ובא אחד ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר, בא אחר ואמר הרי עלי כקרבן, (ובא אחר ואמר הרי עלי כנדרי רשעים) [הרי עליו קרבן בא אחד ואמר הרי עלי שבועה הרי עליו שבועה לפי הש"מ] בא אחר ואמר מה שאמרו שלשתן עלי, נמצא נדור בנזיר ובקרבן ובשבועה, מאחר שהרשעים נוזרין [הרשעים נודרים לפי הש"מ] הרשעים נשבעים בנזיר בקרבן ובשבועה. ודוקא כשאמר כנדרי רשעים עלי, אבל אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום, לפי שאין הרשעים מתנדבין.
והכי איתא בתוספתא דמכלתין (?...) בהדיא, כנדבת רשעים לא אמר כלום שאין הרשעים מתנדבין, ובגמרא תני לה משמיה דר' יהודה [דתניא ר' יהודא לפי הש"מ] אומר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום, כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן פי' לפי שאפילו כשהרשעים אומרים הרי זו עולה או שלמים להם דקרינן לה נדבה, הם אינן עושין כן לכונת נדבה גמורה אלא ליראת חטא שקדם להם והרי זו כנדר. ובכשרים נמי אע"פ שנודרין בנזיר שאי אפשר לנזירות בלא נדר, אפילו הכי לא מיקריא נדר אלא נדבה, לפי שאינן מתכוונין לנדור מחמת תיהוי חטאת, אלא לנדבה גמורה כדי שיתחייבו קרבן, או (לנדר) [לגדור לפי הש"מ] בפני יצרן, כמעשה דשמעון הצדיק דבגמרא. ומשום הכי קתני כנדרי כשרים לא אמר כלום, כלומר ואפילו בנזיר לא נדר, ואע"פ שהכשרים נודרים בנזיר לפי שתלה נזירותו בנדרי הכשרים, ואין הכשרים (נוזרים) [נודרים לפי הש"מ] מתורת נדר, דהיינו לכפר על מה שקדם להם מן החטא אלא לנדבה, והלכך כשאמר בנדבתם נדר בנזיר שאף הם נודרים בנזירות מתוך נדבת הלב. ובהכי מתרצא לן הא דאמרינן שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר, לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה.
כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן: אבל בשבועה כלל וכלל לא, לפי שאין הכשרים נשבעין לעולם לאסור דבר על עצמן, ואע"פ שנשבעין לקיים את המצות זה לזרוז בעלמא, אבל לאסור דבר לא, ולפיכך אם אמר כנדבת כשרים הימנו שלא אוכל לא אמר כלום. ונראה שאילו אמר כנדבת כשרים אשנה פרק זה, הרי זה נשבע ללמוד אותו, לפי שהכשרים נשבעים כן.
גמרא: ודילמא אהא בתענית קאמר, אמר שמואל בשהיה נזיר עובר לפניו: ואפילו הכי דוקא באומר כנדרי רשעים הריני, אבל הרי לחודיה ונזיר עובר לפניו לא, וגרע מאהא דאמרינן בריש נזיר (ג, א) דהוי נזיר, וידים מוכיחות הויין.
ודילמא הימנו דאכילנא קאמר: ואיכא למידק אין הכי נמי. וי"ל דמשמע דכולה מתני' דומיא דנזיר קתני דאסר חפצא, ולא שישבע שיאכל.
והא קתני כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן: מסתברא לי דהכי קא מקשה, דמדקתני נדר משמע דנודר זה אינו נודר מתוך נדבת הלב, כדרך שהכשרים נודרים בנזיר, אלא מתוך יראה נודר כדרך הרשעים, מדקרי ליה נדר, ואם כן כיון דתלה אותו בכשרים ואין הכשרים נוזרים נזירות כזה, אף הוא לא אמר כלום.
ומשני: תני נדב. כלומר שלא אמרו כן אלא שנודר מן הנדבה ככשר. ואחרי כן פירשו דמקרבן קא פריך, דקס"ד דמדקתני נדר בקרבן הכי במאי עסקינן דקאמר כנדרת כשרים עלי דהרי זה נדר, ואין הכשרים נודרים לעולם בקרבן.
ומשני: תני נדב. כלומר בשאמר כנדבת כשרים.
הרי זה כהלל הזקן, דתני אמרו עליו על הלל הזקן כו': ומתני' נמי בשהתנדב כן בעזרה ובהמה לפניו ואפילו הכי אם הביא בהמה בעזרה ואמר הרי עלי כנדרי כשרים לא אמר כלום, לפי שאפילו בכענין זה אין הכשרים נודרים, דחוששין שמא תמצא טריפה וחייב באחריותה, או תפסל באחד מן העבודות.
נדבה דנזירות מאי איכא למימר: פירוש שהרי יש לחוש לכמה חששות, שמא יפשע באחת מהן, כגון בלא יטמא ובל יאכל ובל ישתה ובהבאת קרבנותיו. ומשני כשמעון הצדיק, דמתוך שהיה צדיק כל כך ונוזר לשם בכוונה רצויה כזו נזהר הוא הרבה לבל יפשע מכל אלו כלל, ואע"פ שזה בעצמו נטמא, שמא מת עליו מת בפתע פתאום מתוך בוריו ולא מתוך חולי. ויש מי שפירש דהכי קאמר אע"פ שיש לחוש לחששות אלו, מ"מ דרכן של צדיקים להתנדב בנזיר לשם שמים כשמעון [הצדיק לפי הש"מ] ששבחו לזה, והלכך אם אמר כנדבת כשרים הריני נדר בנזיר, שאף הכשרים מתנדבין כן לעתים.
מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא: והוא הדין לחטאת העוף שלו ונזיר טמא לאו דוקא, אלא אפילו טהור לאחר שנטמא, דאף הוא כשנטמא נתחרט, ונמצא כשחוזר ומונה נזירות אחר מתחרט, ונמצאו קרבנותיו חולין בעזרה, והכל בכלל טמא נזיר הוא, וכשהם מטמאין ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטין.
נמצאו מביאין חולין לעזרה: ולאו חולין גמורין קאמר, שאע"פ שמתחרטין לא הותרו מידי נזירותם, דהוא אינו מוחל לעצמו עד שיהיו אחרים מוחלין לו, אלא כעין חולין קאמר, כיון שאינם מביאין מרצון הלב.
וגרסינן בירושלמי (כאן פ"א ה"א): סבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים, מכיון שהם נודרים מתוך הקפדה סופו להתות, וכיון שהוא תוהא יעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה, זה מתוך ישוב נדר פיו ולבו שוין עד כאן.
אלא דקשיא לי קצת, דאם כן אפילו חטאת של מי שכפוהו להביא לא יאכל, וא"ת דאנן סהדי דלבסוף לרצונו הוא, דאגב אונסו ומצותו גמר ומביא, כמו שאמרו בפרק חזקת (ב"ב מח, א), ה"נ כיון שהוא מביאו מעצמו לרצונו הוא. וי"ל דמ"מ מנין הנזירות היה מתוך החרטה, ואין הקרבן בא אלא על נזירותו, נמצא שאף ע"פ שהקרבן מביא לרצונו, כיון שעל מנין שנמנה מתוך החרטה הובא, הרי זה כמביא חולין לעזרה. והפירושין פירש שהוא מביא חולין גמורין לעזרה (הן) [ושמא הם לפי הש"מ] עושין אותו, כנדרי שגגות שסבור (הוה) [היה לפי הש"מ] לקבל הנזירות ואינו יכול לקבל.
ואי אפשר לומר כן, דשבועות שגגות ואונסין מותרות כנדרי שגגות ונדרי אונסין, כדאיתא לקמן בפרק ארבעה נדרים (כה, ב), ושבועה בענין זה שבועה גמורה הוא ולוקין עליה, וכדאמרינן בפרק שבועות שתים תניין (כו, ב) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשוגג מיד, אם שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. וזה הואיל ואינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ודוקא מקרבן פטור מהאי טעמא, הא אכלה במזיד ובהתראה לוקה עליה והכי נמי דכותה.
דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן: ואיכא למידק והלא סתם חרמין לכהנים, וכשמזכיר שם הוי לבדק הבית, ואם כן מכל מקום כשירצה להחרים לבדק הבית צריך להזכיר שם ויאמר חרם לשם, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. וי"ל דכשהוא אומר לשון הכתוב ישכח ויזכור שם כמו שהוא כתוב חרם לה', אבל כשאינו אומר בלשון הכתוב, כשיצטרך להחרים לבדק הבית לא יזכיר את השם, אלא יאמר חרם לבדק הבית.
ובית הלל סברי הכי לא משתען עכו"ם: מסתברא דהכי קאמר, אע"פ שיש מקצתם שאומרים כן, אין עיקר הלשון כן, אלא בלעגי שפה, דאי משתעא ולא משתען כלל קאמרי מי פליגי אם יש בעולם כן, ומי ידעי בית הלל כולי עלמא, ובית שמאי דאמרי דמשתען לאו מן הסברא קאמרי, דמילתא דלא לתיא בסברא היא, אלא שיודעין בבירור שמקצתם משתען הכין.
אי בעית אימא בית שמאי גזרי כינויין כינויין כו': פירוש ולעולם לכולי עלמא לשון עכו"ם הם.
נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה: משמע דבלשון זה ממש הוא שצריך לומר, הא אם אמר במוהי ולא אמר נדר לא אמר כלום, עד שיאמר נדר במוהי, ואיני יודע למה צריך לומר נדר.
גמרא: רשב"ג אומר במוהי לא אמר כלום: יש מפרשים דרשב"ג לא פליג אמתני', אלא לא משמע ליה בי"ת במוהי בי"ת השמוש, אלא יסוד בתיבה, ומשום הכי לא אמר כלום, ולומר דלא תניא במוהי אלא מוהי, ולעולם דאמר נדר מוהי. ויש מי שפירש דרשב"ג פליג אמתני', ולדידיה אפילו לא אמר נדר מוהי, אלא מוהי לחוד הוי כנוי לשבועה.
מתני': לחולין שאוכל לך אסור: ולחולין בפתח תחת הלמ"ד גרסינן, וקמ"ל דאף על גב דאיכא למימר תיבה אחת היא, ולחולין יהא מה שאוכל לך קאמר, אפילו הכי אסור, וטעמא משום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן במתניתין בפרקא דאלו נדרים מותרין (לקמן יח, ב) והיינו טעמא נמי דטמא וטהור שאסור, דלא אמרינן דבתרומה קא מתפיס דהוי דבר האסור ולישתרי, משום דסתמן להחמיר הוא כקרבן דשייך ביה טהור וטמא קאמר. ירושלמי (כאן פ"א ה"ג): כדירים של עצים, כדירים של קרבנות, כעצים כשני גזירי עצים, כאשים כשלהובית של אש, כמזבח כקרבנות המזבח, כהיכל כקרבנות ההיכל, כירושלים כקרבנות ירושלים, נדר באחד מכל משמשי מזבח, כגון כף ומחתה ומזרק, ר' יודא אומר האומר ירושלים לא אמר כלום, שלא נתכוון אלא לעצים ולאבנים שבה.
אי ר' מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן: ואיכא למידק דבשלהי פרק שבועות העדות (לו, א) אסיקנא, דכי לית ליה לר' מאיר בממונא, באיסורא אית ליה, ונדרים איסורא הוא. וי"ל דהיינו דוקא באיסור חמור, כגון שבועת העדות ושתויי יין ופרועי ראש כדאיתא התם, אבל נדרים שאינן חמורין כל כך לא. ואינו מתיישב בעיני דהא לכלהו גירסאות דהתם לא ממעטים אלא ממונא, ואיסורא דאית בהו ממונא, כסוטה ועדים, הא בכל שאר איסורי אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. ומצאתי בלכות הרמב"ן ז"ל (?...) אלו נדרים איסורא דאית בהו ממונא, ליאסר הוא בנכסי חברו ובגיטין וקדושין, וזה נכון.
אלא ר' יהודה הוא כו': ומשום דאשכחן בשלהי השולח (גיטין מו, ב) דר' יהודה לא בעי תנאי כפול נקט הכא ר' יהודה. והוא הדין דמצי לשנויי דאתי כר' חנינא בן גמליאל, דפליג בהדי ר' מאיר בהדיא בקדושין, אלא משום דאיירי ר' יהודה במתני' ניחא ליה לאוקמה כר' יהודה ואפילו בתרי תנאי אליבא דר' יהודה, ולא לאוקמא כר' חנינא בן גמליאל דלא איירי בהא מתני'.
תרי תנאי ואליבא דר' יהודה: קשה היכי מומקמינן לה כולה מתני' כר' יהודה, והא ר' יהודה כ"ף בעי, וכדתנן האומר ירושלים לא אמר כלום, עד שיאמר כירושלים, ואלו כולה מתני' לא תני כ"ף, אלא כשר דכי טמא טהור נותר פגול, הרי זה אסור.
ויש מתרצים דמודה ר' יהודה בכל הנך, דלשון פעולה הם, ולא שם דבר, ומשמע מוקדש מופסל מטומא מפוגל, אבל נותר קשיא לוה, ואמרינן דנותר אגררא דפגול נקט ליה הכין, ולעולם כנותר בכ"ף בעי, וצריך תירוץ עדיין.
הכי גרסינן: הכי קאמר לא חולין להוי, לפיכך לא אוכל לך: והאי לאו מכלל לאו אתה שומע הן הוא, דכיון דקמסיים דבוריה, ואמר לא אוכל לך מוכחא מילתא, דחולין דקאמר לא חולין להוי אלא קרבן, כדי שלא אוכל לך קאמר דלא גרע מידות, דאילו אמר הרי זה אסור כאילו אמר הרי זה עלי כקרבן. ולא דמי למתניתין דאוקימנא כר' יהודה ודלא כר' מאיר, משום דהתם שאוכל קאמר, ואם נאמר דהכי קאמר לא חולין להוי אלא קרבן מה שאוכל לך, הוי ליה מכלל לאו אתה שומע הן, דאילו סתם דבריו, דמשמע שרוצה להתיר אכילתו דשאוכל קאמר. ולעולם הולכין לר' מאיר אחר משמעות סוף דבריו, והלכך כשאמר לחולין שאוכל לך, הכי קאמר חולין יהא כדי שאוכל לך, וכשאמר שלא אוכל לך, אי אפשר לומר חולין יהא כדי שלא אוכל לך, דאדרבא כשהיא כחולין כל שכן שיהא מותר לאכול, אלא לא חולין קאמר, וכן לקרבן שלא אוכל לך.
וא"ת א"כ קרבן לא אוכל לך לר' מאיר, נימא דהכי קאמר קרבן (והא) [יהא לפי הש"מ] לפיכך לא אוכל, ואנן איפכא תנן לקמן בפרק ואלו מותרין (טז, א), קרבן לא אוכל לך מותר, ואוקימנא כולה ההיא מתני' כר"מ, כדאיתא התם בגמרא. וי"ל דכל שאמר באות השמוש, כגון לקרבן או לחולין, יש במשמע דלקרבן יהא, ולא חולין יהא קאמר, דאי בחיי קרבן, או בחיי חולין קאמר, אם כן אמר קרבן כעין שבועה, כמו שבועה שלא אוכל לך, למה לי לקרבן ולחולין בשמוש למ"ד, לימא קרבן והלכך נפרש דבריו שכך אמר, לקרבן יהא כדי שלא נוציא דבריו לבטלה. וכן כשאומר לחולין נפרש (אלא) [ולא לפי הש"מ] חולין יהא, שאם לא כן היה מוציא דבריו לבטלה, אבל באומר קרבן לא אוכל לך, יש לומר דהכי קאמר במצות קרבן, לא אוכל לך, כמו שבועה לא אוכל לך, וכסבור שהאומר במצות קרבן, שיהא אסור כמוציא שבועה מפיו, ואינו כן אלא מותר.
הכי גרסינן: הא דאמר לחולין: כלומר הא דאמר לחולין בפתחות הלמ"ד משמע לא חולין להוי, לפיכך לא אוכל, הא דאמר לחולין בשב"א הלמ"ד, דאין אומרים לא חולין להוי, אלא חולין יהא מה שלא אוכל לך, ולר' יהודה בין לחולין (שלא) [שאוכל לפי הש"מ] לך, בין לחולין שלא אוכל לך הרי זה אסור, דלחולין בשב"א שלא אוכל לך הרי זה אסור, משום מכלל לאו אתה שומע הן, הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן. ולחולין בפתחות הלמ"ד נמי אסור, הכי נמי מפרשינן ליה, לחולין יהא מה שלא אוכל לך, הא מה שאוכל לך לא יהא לחולין אלא לקרבן, דמה שאמרו בלחולין שאוכל במתני', דהוי כשתי תיבות, וכאילו אמר לא חולין היינו להחמיר ולא להקל, ומשום דסתם נדרים להחמיר כנ"ל.
ואי נמי דודאי משמע דלקרבן לא אוכל לך, מודה ביה נמי ר' יהודה, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאסר, ולא אשכחן לר' יהודה דפליג עליה בהדיה, מסברא לא אמרינן דפליגי, ואף על גב דאמרינן הכא האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא, סבר לה כוותיה בחדא דמכלל לאו אתה שומע הן, ופליג עליה בלקרבן, ההוא פירוקא בעלמא הוא, ולא סמכינן עליה, אלא אדרב אשי, ועוד דהבאי תנא בלחוד הוא דאשכחן דפליג עליה, הא ר' יהודה לא אשכחן דפליג עליה.
והא דאצטרכינן למימר הכא, רישא מני ר' מאיר, אימא סיפא, לחולין לא אוכל לך, דלכאורה משמע דלר' מאיר בלחוד הוא דקשיא, ולא לרבנן היא, [לא היא לפי הש"מ] אלא משום דאשכחן לר' מאיר דאמר הכין, אקשינן דידיה אדידיה, אבל לרבנן לא אשכחן, ואי לא דאמרינן ר' מאיר דמיניה נשמע אף לרבנן לא הוה ידעינן להאי סברא כלל, הלכך אקשינן מיניה לר' מאיר, ומינה נשמע לרבנן, ודכוותא נמי בפרקין דלקמן גבי מתניתין (טו, ב) דלקרבן שלא אוכל לך מותר כנ"ל. ואיכא מרבוותא דפסקי כזה בלקרבן, ואיכא מאן דפסק בהיפך זה.
בעיקרו קא מתפיס: כלומר שהיה אסור לכל מחמת נדרו, או דילמא בהיתרא קא מתפיס, שלאחר זריקת דמים הותר בשר לזרים. וא"ת אם תמצא לומר דבהיתרא קא מתפיס, כלומר שיהא כזה ממש דנחית קמיה, אכתי ליתסר, דהא אסור לטמאים מחמת נדרו. י"ל דאיהו מישרא שרי, דאיסתלק ליה נדריה, כיון דבשעת נדרו נאסר לכל, והשתא הותר לכהנים ולזרים, והאי דאסור לטמאים היינו משום איסור טומאה דרכיב אכתפיה דגברא, וכשיטהר לערב נסתלק האיסור, וחזר גברא להיתרו כנ"ל.
ואם תאמר עוד, והלא איכא חזה ושוק, שאסור לזרים מחמת נדרו. יש לומר שאינו מחמת נדרו, שהרי יצא מתורת נדר, כיון שאחר שנאסר מחמת נדרו לכל הותר, אלא שנאסרו לזרים מחמת שהתורה זכתה אותן לכהנים להיות כנכסיהם, ושלא יהא אחר זוכה באכילתן, ודבר האסור הוא ולא דבר הנדור, והויא להו כחלת אהרן וכתרומתו שהוא מותר. ואע"פ שע"י קריאת שם נאסרין, מ"מ לאו כקרבן הם, דיהא מתפיס בדבר הנדור, אלא בדבר האסור, דנכסי כהן הן, ולפיכך הם נאכלין אפילו לעבדיו ושפחותיו, ומן הטעם הזה פירשה הראב"ד ז"ל, ההיא דכחלת אהרן וכתרומתו. וזהו נמי דבבכור קאסר ר' יעקב מפני שמצוה להקדישו, ולא קשי ליה חלת אהרן ותרומתו, משום דבכור לאו נכסיה דכהן הוא, דהא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה, ודבר הנדור חשבינן ליה כיון שמצוה להקדישו.
איזהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר וכו': כלומר, דמכי ידור נדר לא נפקא לן אלא תולה בדבר הנדור לכל כקרבן, אבל תולה בדבר האסור לו לבדו, בזה הוי אמינא דאין זה תולה בדבר הנדור, הלכך אצטריך קרא דלאסור איסר, לרבות כולה בכענין זה.
אמר שמואל והוא שנדור ובא: כלומר, אפילו באומר כיום שמת בו גדליה בן אחיקם, דוקא בשנדר שלא לאכול בו בשר, דהשתא הוי כמתפיס בדבר הנדור, דאילו אינו נדור, הוי ליה מתפיס בדבר האסור, כאומר שלא אוכל בשר ביום טוב. ואף ע"ג דאפילו לא נדר ביום שנהרג גדליה בן אחיקם, אסור מדרבנן לאכול בו, אפילו הכי חייל ביה נדרים, והוא דאצטריך לאשמועינן, וכדאמרינן עלה בפרק שבועות שתים בתרא (כ, א) דגרסינן התם כיום שמת בו אביו פשיטא, ופרקינן כיום שמת בו גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה, מהו דתימא כיון דאפילו לא נדר אסור מדרבנן, כי נדר נמי לא חייל נדרו, ולא מתפיס בנדר הוא קמ"ל, דכיון דאיסור אותו היום אינו אלא מדרבנן, כשהוסיף עליו איסור מחמת נדר דבר הנדור קרינא ביה. ומכאן לנודר מגבינה של עכו"ם, ומשומנו של גיד, וסתם יינם של עכו"ם, והתפיס בהם האי מתפיס בנדר הוי ואסור.
כחלת אהרן וכתרומתו מותר: פירוש משום דחשבינן ליה כדבר האסור ולא כדבר הנדור, וטמא דמילתא דאע"ג דצריך לקרות להם שם מכל מקום לאו כקרבן הם, כיון שהם מותרים אפילו למקנת כספו של כהן, אלא הרי הם כנכסי כהן ונכסי בניו ובנותיו, אלא שלא זכה אותם רחמנא לאכלן אלא לכהן ולבני ביתו, ודבר האסור הוא, מה שאין כן בבכור שהוא קרבן ואסור לכל, חוץ מזכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה (?...).
ויש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי, דהא אפילו קודם שקרא עליה שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל, ואפילו לכהן, ולא הוצרך לקרות שם לאסור, אלא להתיר השאר לזרים, ולהתיר הם עצמן לכהן, מה שאין כן בבכור שאין צריך להקדישו להתירו, ולא להתיר דבר אחר על ידו.
ואם תאמר מתפיס במעשר בהמה דתנינן בפרקין דלקמן (יח, ב) שהוא אסור, מפני מה אסור, והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם, יותר מן החלה והתרומה. ויש לומר דמעשר בהמה שאני, שצריך קריאת שם, ולא להתיר את (הנדר) [העדר] בקריאתו, כחלה וכתרומה, שאין העדר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי, אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם, ולאסור העשירי בעצמו, שהיה מותר מתחילה הוא שקורא לו שם, אם כן הרי זה כדבר הנדור. וא"נ כטעמא קמא דאמרן, דחלת אהרן ותרומתו לאו לקרן הם, אלא נכסי כהן, אבל מעשר בהמה כקרבן הוא, ומקרי שפיר דבר הנדור.
והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא: אלמא בעיקרו קא מתפיס. ואיכא למידק מאי קושיא, שאני תרומת לחמי ודה, דאפילו לאחר זריקת ניתרת לכהן, ואסורה לזרים, והויא לה כפיגול ונותר של עולה. ותירצו בתוספות דכי ידור נדר דמיניה ילפינן שידור בדבר הנדור, משמע שידור בדבר הנדור, בשעה שעומד באותה קדושה שהוא עומד בה בשעת הנדר, והלכך לאחר זריקת דמים, שהוקל כח ההקדש, שבתחילה היה אסור לכהנים, ועכשיו לאחר זריקת דמים, אינו אסור אלא לזרים, לא קרינא ביה דבר הנדור.
היכי דמי אי לפני זריקת דמים: כלומר, אי שאמר כן בפירוש מאי טעמא דמאן דשרי, דכיון דאמר בפירוש לפני זריקת דמים באיסורא קא מתפיס, ואי לאחר זריקת דמים שאמר בפירוש, מאי טעמא דמאן דאסר.
ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים: יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים, ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי, משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, לא מחוור לי להאי פירושא, דהוי ליה למימר לעולם לפני זריקת דמים, או בלאחר זריקת דמים פליגי, אלא כדמחית בשר בכור, ומחית בשר דהאיך גביה וכו', ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי, סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבור הנדור הוא. ולשון זה יפה, אלא דאכתי לא מחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים, היינו דקאמר הכין בפירוש, מסתמא כי הדרי' ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, היינו דקאמר הכין בפירוש, מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושי בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בכור לפני זריקת דמים היא.
ולפי לשון זה שבגמרא, יש לי לומר דהכי פירושא היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי, בהא (מתל') [מילתא לפי הש"מ], או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קא מיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי, ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי, מאן דשריי דסבירא ליה דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר מאיזה טעם אסר, אלא לאו תנא היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בכור גביה כדאמרן ואמר זה כזה.
ואמרינן: לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים: כלומר דכולי עלמא בעיקרו קמתפיס דהיינו לפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים, ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן. והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רוחחא הוא וכדפרישית כנ"ל לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר.
ודחינן: לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים: יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים, ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים לא מיחוור לי להאי פירושא, דקשא לי למימר לעולם לפני זריקת דמים, כלומר לעולם כדקאמרת בשאמר בפירוש לפני זריקת דמים.
והראב"ד ז"ל (הל' נדרים פ"א, הט"ו) דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי, אלא כדמחית בכור מחיים, או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי, ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה. אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים, ולאחר זריקת דמים היינו דקאמר הכין בפירוש. מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא.
ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושא, היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא, או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קמיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי. ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר, מאיזה טעם אסר אלא לאו תנאי היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן, ואמר זה כזה, ודחינן לא, דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר, דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס, דהיינו בלפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן. והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישית, כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר. [לפי הש"מ].
א"ר יהודה אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי וכו': יש מי שפירש דלאו למימרא שלא יאסר עד דאמר בהדיא יאסר פי לדיבורי, אלא נעשה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי קאמר, דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ולא קאמר קונם שאיני מדבר עמך, שמע מיניה שהפה אסור לדבורו, בקונם יהא פי למה שאני מדבר עמך. ונראה לי דטעמיה דמילתא, משום דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ואפשר דקונם קאי אפי, ואפשר נמי דלא קאי אפי אלא אמדבר, מסתמא מפרשינן ליה דקאי אפה, והכי קאמר קונם יהא פי לדבורי עמך, ומשום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן בפרקא דלקמן.
ויש מי שפירש, דקונם פי מדבר עמך, ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה, ואיהו אצטרכיה לשנויי, אבל ידי עושה עמך [דבר לפי הש"מ] שיש בו ממש הוא הוא דמלאכת ידיו חפצא (היא) [הוא לפי הש"מ] ושפיר שייך למיסריה אנפשיה, וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך, פעמים שיש בו ממש, כגון שמהלך על גבי טינא לגבלו, או על גבי ענבים לדרוך, ואז יהיה אסור, אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך, שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו, וכן כתבו מקצת רבותי הצרפתים זכרונם לברכה.
ואינו מחוור, חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו, דלא אסר אלא הדבור והעשיה וההילוך, ודאי כל אלו אין בהם ממש, דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש, אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש. וכך כתב הרב רבנו ברוך בר שמואל זכרונו לברכה הספרדי בפירושיו ויפה אמר, והיינו דאמרינן נמי בשלהי בתרא (קמז, ב) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום, לפי שמעשה הדירה אין לו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם, אפילו באוסר המעשה שעשה בידיו, והמלאכה שיתקן ברגליו, מכל מקום מעשה ידיו, ומלאכת רגליו, דבר שלא בא לעולם הוא, ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם, עד שיאמר ידי לעושיהן, דידים איתנהו בעולם, וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) והכי קיימא לן וכדאיפסקא הלכתא התם אלא אם תעמידנ' כר"מ, דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, וכיון דלא אתמר הכין במתני' למה לן לאפוקי למתניתין לבר מהלכתא, והלכך מתניתין לית לה פתרי אלא בהאי שינויי דשנינן, דפי לדבורי וידי למעשיהן, ורגלי להלוכן קאמר.
ומיהו אפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן, וכדאמרינן בפרקין דלקמן (יד, ב) גבי קונם שאני ישן, אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ, דמדקתני פי מדבר עמך, ולא קתני שאני מדבר עמך, שמע מינה דפי לדבורי קאמר, דקונם לא קאי אמדבר, אלא אפי כדאמרן. ועוד נ"ל, דלא אפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן, מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל, כדקתני בפרקין דלקמן (טו, א) דכל היכא דתני אסור דאורייתא קאמר. ועוד נ"ל דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש, ושלא בא לעולם, אלא במה שאוסר על עצמו, אבל לאסור על אחרים, ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל, ואפילו מדרבנן, והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא, הלכך לא חייל, ובפרקין דלקמן (יד, ב טו, א) בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו, מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן, וכדכתיבנא התם בדוכתא בסיעתא דשמיא.